המאבק לשמירה על רוח האדם בתקופת השואה

יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ו; למן עלייתם לשלטון פעלו הגרמנים הנאצים להוצאת הציבור היהודי כולו – גברים, נשים וטף – מכלל בני האנוש. לשם הגשמת היעד הזה, הם לא בחלו באמצעים והפעילו נגד היהודים מדיניות אפליה גזעית וטרור חוקתי. "הכל אסור לנו והכל אנו עושים" – המאבק לשמירה על רוח האדם בתקופת השואה – הוא הנושא המרכזי ליום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע"ו. המורה והמחנך חיים אהרון קפלן כתב ביומן שניהל בגטו ורשה: "בימי מצוקתנו אלה אנחנו חיים חיי אנוסים.

(הכול אסור לנו והכול אנחנו עושים.) יומן גטו ורשה, עמוד 285 " בדברים האלה היטיב קפלן לבטא את המאבק לשמירה על רוח האדם במציאות הבלתי אפשרית שנקלעו אליה יהודים תחת הכיבוש הגרמי הנאצי.

לשם הגשמת היעד הזה, הם לא בחלו באמצעים והפעילו נגד היהודים מדיניות אפליה גזעית וטרור חוקתי. על היהודים נכפו בידוד, ניתוק, סימון והרעבה. בשיאו היה תהליך הדה הומניזציה הנאצי למסע השמדה מתוכנן שנרצחו בו כ-שישה מיליון יהודים.

הצעדים שנקט המשטר הנאצי בכל מקום שהגיע אליו נועדו לפרק את מסגרות החיים היהודיות, הקהילתיות והמשפחתיות כאחד, בין השאר על ידי הניסיון לחסל את הרוח והתרבות היהודית. אחת הפעולות הראשונות של הנאצים הייתה אפוא הרס בתי הכנסת ואיסור תפילה והתכנסות בציבור. לנוכח המציאות הזאת, מצאה את עצמה הקהילה היהודית נעה במתח שבין שימור לפירוק, בין השבר הקשה לניסיונות עיקשים ליצור מערכות ציבוריות שיאפשרו את המשך הקיום, הפיזי והרוחני כאחד.

מציאות הקיום בתקופת השואה שבה התקיימו החיים והמוות זה לצד זה התרכזו אנשים רבים מדרך הטבע במאמץ להישרדות גופנית – זו שלהם וזו של הקרובים להם. בעולם שבו היה הרצח לנורמה והכוח הוליד מעשי זוועה חסרי תקדים היו רבים שלא הצליחו להתעלות מעל המאבק להישרדות. אבל בו בזמן היו מי שנהגו אחרת והפגינו בעיצומם של ימי רדיפות ומוות תעצומות נפש מעוררות השתאות. לנוכח התפרקותן של מערכות שלמות של חיים, דבקו אלה בחיוניות הקיום ובניסיון לשמר חיים המבוססים גם על ערכים מוסריים ועל חיי רוח של חברה מתוקנת.

לצד הרעב, ההשפלה, הבידוד והניתוק התקיימו בגטאות מפעלי עזרה הדדית וסעד, רפואה ותרבות. רבים התגייסו לעזרת החלשים מהם. לאורך התקופה כולה, היו יהודים שניסו בכל כוחם ומתוך מופת של הקרבה, להציל את אחיהם היהודים. במציאות שבה נאסר החינוך, הוקמו קבוצות לימוד קטנות של ילדים שנפגשו בחשאי ולמדו עם מורה ששכרו היה בדרך כלל מעט מזון. גם בתנאים הקשים ביותר התקיימו יצירה וכתיבה, תפילה, פסיקה הלכתית וציון חגים ומועדים בסתר, פעילות תנועות נוער ועיתונות מחתרתית וכן מפעלי תרבות מרשימים שכללו מופעי תאטרון, הרצאות, ערבי ספרות, שירה ועוד.

בינואר 1942, בגטו וילנה, כתב הארכיונאי ואיש הבונד הרמן קרוק; "קיבלתי הזמנה רשמית לקונצרט הראשון שיתקיים ביזמת קבוצת אמנים מהגטו… באולם הגימנסיה ברחוב סטראשון 6. בהזמנה כתוב שבתכנית האמנותית יוצגו קטעי דרמה ומוזיקה… הרגשתי תחושת עלבון… פה בסיטואציה העצובה של גטו וילנה, בצל פונאר, היכן שמ-76,000 יהודי וילנה נותרו רק כ 15,000 – כאן, ברגע זה – חרפה…" אנשי הבונד החליטו להחרים את ההזמנה וברחובות הגטו נתלו כרוזים שבהם נכתב: "בבית קברות לא עושים תאטרון" (אויף אַ בית-עלמין מאַכט מען נישט טעאַטער)

כחודשיים לאחר מכן, כתב קרוק ביומנו: "ובכל זאת החיים חזקים יותר מכל. שוב פועם דופק החיים בגטו וילנה. בצל פונאר רוחשים חיים ותקווה לבוקר טוב יותר. הקונצרטים שהוחרמו בתחילה מתקבלים על ידי הציבור. האולמות מלאים. ערבי הספרות מלאים והאולם הגדול אינו יכול להכיל את כל הבאים."

אף במחנות, מאחורי גדרות התיל, ניתן למצוא עדות לפעילות רוחנית שבעזרתה פרצו האסירים את גבולות הקיום במחנה. נשים יהודיות שגורשו דרך אושוויץ למחנה עבודה בגרמניה ארגנו בשנת 1944 חוגי לימוד.

כל אחת מן הנשים התבקשה לרשום על פיסת נייר על פי הזיכרון שירי משוררים בעפרונות שנאספו בקשיים רבים מחורבות בניינים מופצצים שבהם עבדו: "לאחר ימים אחדים ישבנו במעגל וכתבנו וכעבור כמה ימים נוספים קיימנו את ערב הקריאה הראשון שלנו. הזמנו אורחים מצריפים אחרים וקראנו שירים עד כי שכחנו היכן אנו נמצאים.

יהודים רבים תיעדו את חייהם. אמנים ואנשי רוח, לצד ילדים ואנשים מן השורה, תיארו בכתיבה ובציור את האימה והשבר של ימי המלחמה. מקצתם כתבו מתוך רצון לשמר את זכר הטרגדיה למען הדורות הבאים בבחינת עדות אחרונה. אחרים ראו בכתיבה אמצעי לפריקת מתח ולביטוי תחושות אשם, כאב וזעם. הכתיבה הייתה גם דרך לשמירת רוח האדם החופשיה. אל מול אימת המוות הפך היומן לזיכרון היחיד שהשאיר בעליו, שריד אחרון לרוח האדם שפעמה בו

מעשי הזוועה שבוצעו בידי הגרמנים הנאצים ובשמם ברחבי אירופה, מעוררים גם היום שאלות קשות בדבר התהומות שאליהן יכולה האנושות להתדרדר; בה בעת מוראות התקופה גם מאירים את הפסגות שאליהן יכולה להמריא הרוח האנושית המתבטאת בעשייה ובהקרבה של הנרדפים כיהודים וכבני אדם. גם היום, למעלה מ-שבעים שנה לאחר השואה, אנו שואבים השראה מתעצומות הנפש של מי שחיו בעולם שבו התמוטטו המוסר והערכים ויכלו לו.

ויקטור פרנקל, פסיכולוג, ניצול שואה, כתב בספרו האדם מחפש משמעות: "… אדם מסוגל לשמור על שארית של חירות רוחנית, של עצמאות המחשבה, אף בתנאים נוראיים אלה של סערה נפשית ורוחנית…".

רבים מאלה שנאבקו לקיים ולשמר את רוח האדם לא הצליחו לשרוד את אימי השואה, אך מעשיהם ופעולותיהם הם בבחינת תזכורת לדורות הבאים על עצמתה וכוחה של הרוח האנושית.

הכתבה מובאת באדיבות "יד ושם"