
חוק חדש קובע מכסות העסקה לציבור בעלי הלקויות במגזר הציבורי, בחוק מרכיב נסתר ומקומם. סקרנים? המשיכו לקרוא. מספיק ודי! זה מה שיש לי לומר לכל "הנפשות הטובות" שהפכו את ציבור הנכים לקרדום כדי לחפור בו על מנת לייצר לעצמם עוד ועוד משרות.
■ רוצים עוד עדכונים? הצטרפו ל’נגישות-נט’ ב’פייסבוק’ או ב’טוויטר’.
הגישה הזו שאנחנו 'בעלי הלקויות' חייבים להיות 'נתמכים', חייבים להחזיק לנו את היד, מעוררת בי שְׁאָט נֶפֶשׁ (תחושת מיאוס, גועל, תיעוב וסלידה וגם יחס מבזה, מזלזל, פוגע, מעליב). לעתים רבות, אני חש כאותו אדם עיוור הנגרר במעבר החציה ולא בשל שחפץ לעבור את הכביש אלא בשל עיוורונו. הנורמה הזו שחייבים למנות ובכל נושא תומך, סומך, אחראי או ממונה על מנת להסדיר את עולמי כבעל לקות, מנוגדת לכל תפיסה שוויונית שאני נלחם עבורה מאז ומעולם.
אם אתם שואלים מה הגדיש לי את שְׁאָט הנֶפֶשׁ, התשובה מצויה ב'חוק העבודה' החדש שהביא לעולם עוד רובד של בעלי תפקיד ציבורי ריק מתוכן, רובד ביורוקרטי, עוד אסופה מיותרת של עובדים חסרי לקות שכל פרנסתם ובשל אנשים בעלי לקות.
תפקיד "הממונה" לשילוב 'אנשים עם לקויות במקומות ציבוריים', יצוץ בכל מקום עבודה ציבורי ובשל חוק מכסת ההעסקה החדש. ממונה שכל ייעודו ותפקידו הוא להגיש דו"ח שנתי לשר האחראי ובו יציג את נתוני התעסוקה שאסף במקום מושבו, נתונים למכביר, הר ביורוקרטי ובזבוז משווע של כספים ציבוריים.
דו"ח מהמם ובו תוצאות ודיון בתוצאות על 500 עמודים, והתפלפלות חסרי מסקנות ובעיקר הר של עצים כרותים ביערות העד, עֲרֵמָות על עֲרֵמָות של דוחות שיונחו במשרדי השר וידרשו עוד ועוד פקידים. הכל בשם מסחטת המילים האדירה שעיקרה אי עשייה ובעיקר בריחה מ'חובה המוסרית להעסיק בעלי לקויות', חובה שתהפוך בעקבות החוק להרבה יותר ממעורפלת.
אתם בטח שואלים, מה אם יתברר, כי הגוף הממשלתי – ציבורי בסופו של יום ועל פי הדוח המפואר אינו עומד ביעד המכסה? התשובה בטח תקפיץ את דמכם, נכון, צדקתם! שוב תוגש תכנית שנתית עתידית שתאושר על ידי הנהלת הגוף הציבורי, כדי שיבחן איך לתקן ולעמוד ביעד שהוצב בחוק. כן כן, שוב דוחות ושוב הצעות ייעול ושוב הנהלה ש"תעיין במסמכים" ושוב יאספו נתונים ושוב תבנה תוכנית חומש, תוכנית עשור וכך הלאה וכך הלאה…
כמה נחמד שיש "בעלי לקויות" שאפשר בעזרתם לנפח עוד ועוד את המנגנון הביורוקרטי מבלי לתת פתרון למצוקתם.
ב'איחוד האירופי', בחנו את הנושא ה'תעסוקה' בהקפדה יתרה, אלא ששם מצאו מנגנון יעיל ביותר על מנת להביא לאיזון הנדרש בין ענפי העסקה מועדפים וזמינים לבעלי הלקויות לאותם שאינם מועדפים וזמנים. שם הפסיקו את הניירת ואת הביורוקרטיה ופנו לעשיה. מעסיקים, שלא עומדים ביעד המכסה – זה שנקבע כיעד ל'תעסוקה מאוזנת של ציבור בעלי הלקות' נדרשים למחיר ממש.
ניקח מעסיק אירופאי המחויב במדינה שלו ב- 7% "מכסת העסקה" אלא ובפועל העסיק רק 5% אחוז בעלי לקות מכלל עובדיו. מה אז, ניירת? ממש לא! דורשים ממנו שיעביר 2 משכורות ממוצעת על כל 100 עובדים.

מה עושים בכסף? הכסף מועבר ל'קרן ציבורית' שמתמרצת מעסיקים שעברו למשל ב- 2% את מכסת ההעסקה, הללו מתומרצים ישירות מהקרן ובגובה של 2 משכורות ממוצעות על כל 100 עובדים. הקרן, היא זו שמדווחת בסופו של יום לשר על איזון או חוסר איזון כספי וכפועל יוצא מופעל עדכון באחוז מכסת העסקה של ציבור בעלי הלקויות.
מצב ההעסקה של בעלי לקויות בחלק מהמדינות כל כך טוב שרמת "מכסת העסקה" הגיע שם ל- 13% שהיא פחות או יותר רמת אוכלוסיית בעלי הלקויות בגיל עבודה.
להישג זה הגיעו מבלי תרעומת רועשת ורוגזת של המעסיקים, לא בגלל שאלו בחרו לספוג את התשלום כמס חדש, אלא ובעיקר משום שלמדו להכשיר את מקום עבודתם ולאייש אתו בבעלי לקויות וכך הגיעו לאחוז הנדרש ומעבר לו.
אגב, הקרן בסופו של יום מאוזנת ברוב המדינות האירופאיות, אפילו ביוון וברומניה,
כלומר; שוק העבודה רווי וכנדרש באנשים בעלי לקויות.
מדיניות כזו לא מתאימה לישראלים נאורים שאוהבים מאוד עצים כרותים ביערות העד, לערימות של דוחות ועֲרֵמָה גדולה ממנה של פקידים ממשלתיים הבקיאים במסחטת מילים רגשנית על… שוויון ושילוב.
אפילו העדפה מתקנת ישירה, פשוטה ויעילה לא עובדת פה.
■ מצאתם טעות בכתבה, זה לא נגיש! תלחצו כאן ספרו לנו ונעשה הכל כדי לתקן.
Add Comment