לא יכול להיות פתרון לקצבאות הנכות בלי לטפל בחוק לרון

אין ולא יכול להיות פתרון לסוגיית קצבאות הנכות בלי לטפל בחוק לרון ולהעלות משמעותית את הדיסריגארד – תשלום המשולם לאדם כאנונה (סכום כסף המשולם בתדירות קבועה, בדרך כלל מדי חודש – ושממנו מתחילים לקזז את הקצבאות לאנשים עם מוגבלות שעובדים.

■ רוצים עוד עדכונים? הצטרפו אל ’נגישות-נט'ב’פייסבוק' או ב’טוויטר'.

החוק ההיסטורי שיזמנו, שמחייב משילוב של 5% עובדים עם מוגבלות בכל גוף ממשלתי, מטפל בצד ההיצע של מקומות עבודה עבור אנשים עם מוגבלות ויביא לשילוב גדול שלהם בעבודה, אבל חשוב מכך; הוא יביא לשילוב שלהם בתהליך קבלת ההחלטות לגביהם, כי הם יהיו חלק אינטגרלי מהגופים בהם מתקבלות ההחלטות האלה.

לא עוד החלטות לגביהם – בלעדיהם. כעת, אנחנו מנהלים קמפיין להעלאה משמעותית של ה'דיסריגארד' – אותו סכום שממנו מתחילים לקחת לאנשים עם מוגבלות את קצבאות הנכות במסגרת חוק לרון.

השינוי ב'דיסריגארד' אמור לטפל בצד השני של התופעה; הביקוש לעבודה מצד אנשים עם מוגבלות. העמדה שלנו היא שדיסריגארד, נמוך במסגרת "חוק לרון – המוסד לביטוח לאומי" קובע למעשה, כי אנשים עם מוגבלות שמתחילים לעבוד מפסידים כסף כשהם מתחילים לעבוד, החל מסכום נמוך ביותר של 3,400 ₪.

█ 'חוק לרון' מעודד אנשים עם מוגבלות למעשה "לעבוד בשחור"

'דיסריגארד' בסכום של 3,400 ₪, הוא חסם משמעותי שעומד בפני אנשים עם מוגבלות שרוצים להשתלב בחברה, לחיות חיים רגילים כמו כל אחד אחר, לתרום לכלכלה, להתפרנס, לעשות מה שכל אחד מאיתנו עושה; לעבוד.

הדיסריגארד הנמוך, פוגע במוטיבציה של אנשים עם מוגבלות לצאת לעבוד. הוא מסלול המכוון אותם לעבוד בשכר נמוך מאוד, כי הם חוששים לאבד את הקצבה. שכר נמוך, משמעותו גם תפקידים זוטרים.

'חוק לרון' מעודד אנשים עם מוגבלות למעשה "לעבוד בשחור", בלי תלושי שכר ובלי להצהיר על השכר שלהם וכך הם הופכים השקרנים ומכבדים גם את זכויותיהם הסוציאליות.

החוקים הללו גורמים לאנשים עם מוגבלות להיות כמו תגרנים בשוק ולעסוק בחישובים אינסופיים של שכר מול אחוזי נכות וקצבה.

צריך לעודד אנשים עם מוגבלות לצאת לעבוד ולהשתלב בחברה ולהפסיק את התופעה שהם מפסידים את כל הקצבה כשהם מתחילים לעבוד.

צריך להעלות את ה"דיסריגארד" שממנו מתבטלת הקצבה לסכום של 15,000 ₪. פי 1.5 מ-השכר הממוצע במשק.